ירושלים

בשחרור  ירושלים אני הייתי מגויס בצפון הארץ

ושמענו חדשות שכבשו את ירושלים.
המחלקה שלי שמחה מאוד, אפילו שהיינו באמצע

המלחמה התחלנו לבכות ולרקוד מרוב אושר.
ובשנים הבאות הייתי נהג של חבר כנסת.
לרוב הייתי בכנסת עצמה והיה לי כל כך הרבה זמן פנוי 

שהייתי מוצא לעצמי זמן לטייל בעיר הכי יפה שראיתי.
גם לפעמים גם לקחתי קבוצת ילדים לירושלים
ובכל פעם שביקרתי בירושלים ועד היום

אני מרגיש שהיא באמת ירושלים של זהב.

מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים הייתה קשה כשאתה רחוק מהבית.... אבל כשאתה עם החברה זה דווקא עוזר.
ביום שני,בשתיים בלילה, שנת 67',התרמיל כבר היה מוכן.
כעבור שעה אחרי שגייסו אותי אספו אותי למחנה עמוס ליד עפולה.
נפגשתי עם כל החבר'ה אכלנו והלכנו לישון.

בסביבות 9 בבוקר,המפקדה לא שמו לב אלינו. שום אוכל ושום קפה.

אז תפסתי יוזמה

ביקשתי מהמג"ד 400 לירות,לקחתי אוטו ונסעתי לעפולה

קניתי לחמניות, גבינה צהובה, קצת חמוצים וחזרתי לחבר'ה.
ועשיתי להם ארוחת בוקר כמו שצריך.
כולם שאלו כמה עולה לחמנייה,אמרתי לא חשוב כמה עולה.
תאכלו כמה שאתם רוצים. יש פה כובע פלדה,שימו טיפ,כמה שאתם רוצים.
בסופו של דבר יצא לי 500 לירות.החזרתי למג"ד את הכסף ונשאר לי קצת לעצמי...

באמצע הלילה, העירו אותי,הייתי בכוננות ושלחו אותי לבקה אל גרבייה (גבול ירדן).
התקנתי את התותח מול האויב,הצוות קיבלו את התותח ולאחר שיעור קצר חזרתי למחנה.
בסביבות שעה 6:30,כשעוד לא הספקתי להתמקם,

היית אזעקה ואווירון בשם טופולף תקף את מחנה עמוס אבל בסופו של דבר הנ. מ. הפיל אותו.
הוא נפל בחורשה שסיירת גולני התמקמו שם.13 הרוגים.
הייתי קצת בטראומה ממה שקרה, הלכתי לנוח...

למחרת הטופולף אני עם המחלקה שלי התייצבנו מול ג'ינין.

אחרי שבועיים השתחררנו וחזרתי הביתה...

המלחמה הייתה קשה אבל ניצחנו בכבוד.

פעם הייתי...

לא תמיד ידעתי לרכב על אופניים,למדתי לרכב רק בגיל 19.
בגיל 18 הגעת לקיבוץ עין המפרץ היינו 40 עולים תורכים חדשים להשלמת הקיבוץ.
אחרי שבוע עבדתי בבריחות דגים, ומישהו שעבדתי איתו ראה אותי ואת השטויות שאני עושה.
ואימץ אותי בתור בן שאני ילמד את הילדים שלו את השטויות שלי.לוי קראו,לוי צור ולאימא קראו גוסטה.
הם היו גרושים,לאבא היה בן אחד-טובה. ולאמא היה בת שקראו לה נעמי.
אני הייתי בתור תוספת,
לא ידעתי עברית בהתחלה,כי הייתי עולה חדש. חפני שעליתי לארץ בחיים לא ראיתי אות עברית אחת..
אז דיברתי בשפת ידיים.לתקשר כמה שאפשר.ותפסתי את העברית די מהר.
ואחרי כמה זמן,העברית לא היית בעיה בכלל.

מה שמצחיק שמי שלימד אותי לרכב על אופניים היו ילדים בניי 15,

שהיו צעירים ממני ב-3 שנים.
בהתחלה רצו אחריי והחזיקו אותי שאני לא ייפול.
אבל אחרי שעה קולטים את העניין.
פעם רכבתי 10 ק"מ באופניים אך בגלל מצב בריאותי,

איני יכול עוד לרכב על אופניים וכיום אני נוסע על קלנועית.

כחבר קיבוץ הצבא גייס אותי לגולני,גדוד 21.
היום הוא לא ממש קיים,היום הוא יותר מוכר כגדוד 41.
בטירונות כשהייתי כבר 4 חודשים בצה"ל,הוקפצתי כבר להילחם נגד הסורים.
פעם קראו לזה משלט טל מוטילה והיום זה מושב אלמגור.

עם תבקרו שם,שימו לב שיש אנדרטה של גולני עם 43 חללים.
אני הייתי נוכח שמה.

אחרי שנתיים וארבעה חודשים גמרתי צבא "סדיר".
וצירפו אותי למילואים תותחנים נ.ט.(נגד טנקים)
השתתפתי במבצעים כמו מבצע סיני(מבצע חדש).
ואחרי שהשתחררתי התחיל מלחמת ששת הימים.

אחרי ששת הימים בא יום הכיפורים ואחריו שלום הגליל שהייתי כבר בן 51.
השתחררתי בגלל מצב בריאותי ברגליים וקיבלתי פרופיל 21-הכי נמוך.

לימוד אופניים

אני בהתחלה למדתי לנסוע על אופניים ונפלתי הרבה, ולאחר שלמדתי לנסוע, התחלתי גם לתקן אופניים.
ואז התחלתי ללמד ילדים לנסוע על אופניים,וכלל ראשון ללימוד אופניים לילד:
להסתכל ישר וקדימה,זה מונע נפילה וזה יותר יציב, ועל ידי כך לימדתי הרבה ילדים (גם מבוגרים)